A 2 day tourist visit to Jerusalem

למעוניינים במוסיקת רקע תוך כדי נסיעה לירושלים

לחצו על הקישור

http://www.youtube.com/watch?v=C4OHi0W6lao&feature=colike

בכל הזדמנות בה אני נוסעת לירושלים אני מרגישה כתיירת . אני בוחרת כמעט תמיד להגיע לעיר דרך עין-כרם.
בדרך המובילה לירושלים-כביש מס' 1-אני פונה ימינה לכיוון בית-שמש .ואח"כ שמאלה לכיוון רמת רזיאל, בכביש עקלקל ומיוער המטפס לירושלים. נסיעה בדרכים עוקפות היא עניין פרקטי כשלעצמו-אני עוקפת את הכניסה העמוסה לירושלים-אך יותר מכל עניני הוא בנופים, בפיתולי הכביש וביער. רגעים פסבדו אירופיים של נסיעה בהרים שמעבר לים.
רקפות פורחות בצידי הדרכים. ושקט.
גם אם מכונית מגיחה מאחורי, אני עוצרת בצד לאפשר לה לעבור, פותחת חלון וכשכוס קפה ביד ומוסיקת ג'אז ברקע, מתנתקת מהכל...

ביום שלישי שעבר נסעתי לתיאטרון ירושלים לפגוש את אוצרת תיאטרון ירושלים, נגה ארד איילון, לקראת תערוכה שבה אציג, באמצע מאי.
ירושלים היא כמו בית שני עבורי. שני הורי ילידי ירושלים וכילדים נהגנו לבקר בעיר בהזדמנויות שונות. לאחר לימודי באוניברסיטת ת"א ,אף עבדתי לא רחוק מבית שי עגנון בחב' סטארטאפ בשם "תובנה" אשר פיתחה תוכנה לתרגום. כך שעבורי להציג בירושלים זוהי מעין סגירת מעגל. (זהו דא"ג גם שמו של ספר שורשים שכתב דודי משה בן- זאב וולפנזון).

 החלטתי לקחת את הנסיעה לירושלים ב easy ונשארתי לפגוש חברה ובני משפחה. מזג האויר היה ערפילי.

מדי פעם טיפטף ואנשים התחילו לדבר על השלג הקרב ובא ועל סופ"ש סוער במיוחד. את המידע הזה שמעתי במס' הזדמנויות מעוברי אורח בעברית באנגלית ובצרפתית.  ההתנהלות ה"תיירותית" שלי בעיר האפרורית כשגשם מטפטף כל כמה דקות ואני מתהלכת לי אט אט ממקום למקום, היתה די סוריאליסטית. העיר היתה ריקה מאדם. לא הבנתי אם זאת היתה שעת הבוקר או מזג האויר שהבריח את כולם.

מצאתי את עצמי מס' פעמים במצבים בהם חיכיתי זמן ממושך לפגישות. ישבתי במכונית ושמעתי מוסיקה , הסתבובבתי בתיאטרון והתעניינתי בתערוכות המתחלפות ובמבנה התיאטרון. ככה זה כשלא ממהרים לשום מקום. אהבתי את החיבור בין הפנים והחוץ של תיאטרון ירושלים. וצילמתי אלמנט מבטון שבלט מחוץ למבנה כשברקע ברחבה פסל אף הוא מבטון.

בהמשך הבנתי מהאוצרת נגה, שמעבירה גם סיורים במקום, כי לא במקרה עיני קלטה את האלמנטים האלו.

יחיאל שמי קיבל בשנות השבעים הזדמנות לשלב אלמנטים פיסוליים כחלק אינטגרלי מהמבנה. כך שבנוסף לפסל מבטון בחוץ ישנם אלמנטים מבטון הבולטים לתוך חלל התיאטרון ומחוצה לו.

מאחר וישנתי בקרבת רמת-רחל החלטתי לפתוח את היום בביקור באחד הגנים/אתרים המוזרים שאני מכירה.

אני בטוחה שרבים מכם אינם מכירים את עצי הזית המרשימים האלו שנשתלו על עמודים וגדלים שם כבר שנים.
חיפשתי מקום לשתות בו קפה טוב. החניתי בקרבת הסינמטק (יש לציין בחנייה ללא
תשלום... איזה כיף) ופינטזתי על קפה אל מול החומות. באופן ביזארי מתברר שבית הקפה נפתח רק בעשר. בלית ברירה החלטתי להשאיר את המכונית בחניה ולחפש בית- קפה אחר.
עברתי ליד הגן המוביל אל טחנת הרוח של מונטיפיורי (מתברר שהגן נקרא גן בלומפילד...ככלתו של בולגרי ברור שהאסוציאציה הראשונה היתה לחשוב על האיצטדיון ביפו...).לאחר שנים שראיתי מרחוק ילדים מתרוצצים ליד המזרקה עם האריות, גם לי הזדמן לבחון אותה מקרוב. אני מודה שאין לי מושג מה הסיפור סביב המזרקה אבל לאחר שצילמתי אותה מכל זוית אפשרית גיליתי להפתעתי .....עכבר ! למתעניינים בנבכי המזרקה כנסו לקישור הבא. אני, התעדכנתי ועכשיו יש לי  פרספקטיבה חדשה על המזרקה...והעכבר.
http://he.wikipedia.org/wiki/מזרקת האריות

ישבתי לשתות קפה באחת הרשתות המוכרות בתקווה שלמרות העיצוב הארכאי אקבל כוס קפה משובח. אך לאחר שהחזרתי את הקפה השרוף למלצר וקיבלתי עוד כוס קפה מריר בדיוק כמו הקודם שמתי פעמי למרכז העיר כשבפי מרירות מאכזבת. כמובן שלאחר שתי דקות מצאתי את בית הקפה האידאלי. לפחות כך הוא נראה... כי  חשק כבר לא היה לי.

חלפתי על פני ימק"א ונכנסתי למתחם ממילא. כמי שזוכרת את המקום כתילי תילים של הריסות ומנזר בולט ממעל, הייתי נחושה לחפש את המנזר .זה אכן דרש חיפוש, שכן הבניין נטמע לחלוטין בינות לבניני הקניון הפתוח ..

*

."..מנזר סן ונסן דה פול (Hospice Saint Vincent de Paul)מוסד צדקה קתולי ובו בית יתומים, בית ספר ומחלקה לעיוורים ולחולי נפש, שנוסד ונבנה ב-1888 על ידי בנות הצדקה "Filles de la Charité" שאותו ייסד בצרפת האב ונסן דה פול ב-1629." מתוך ויקיפדיה

*
אחד האלמנטים החביבים עלי בממילא הוא הרעיון להשאיר את האבנים שפורקו והורכבו מחדש בעת השיפוץ, עם המיספור שלהם. גם ברמה הקונספטואלית (תזכורת לתהליך שהמקום עבר-שחזור מבני העבר)וגם ברמה העיצובית והאסטטית זהו רעיון נהדר. זהו הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבי כשהפרוייקט קרם עור וגידים. וכשהחנויות נפתחו הקונטרסט בין הישן לחדש רק הועצם. לטוב ולרע.

בהמשך השוטטות כשהסיור בבית אנה טיכו הולך ומתרחק ממני ,עקב תחושת רעב בלתי נשלטת שתקפה אותי, עברתי ברח' יפו השומם..

בסופו של יום בית הקפה הנחמד " נאדי" סיפק את רעבוני . ואיפשר לי לחתום את ביקורי ה"טוריסטי" מאוד, בסיור בבית האמנים הממוקם בדיוק ממול.

שמחתי לחזור הביתה רגע לפני השלג והקור הירושלמי....

.